את האלבום הזה אני כותב ברגעים הכי כואבים שלי,
גם הפיזיים וגם המנטליים.
‏הוא נכתב ביער,
בטיולים בבוקר מוקדם עם הכלב,
בנסיעות במונית בדרך לטיפולים
‏בלילה במיטה אחרי ניתוחים .
ברגעים בהם אני מצליח לברוח מהיתר.
‏בפעם הראשונה בחיי אני כותב כי אני חייב לכתוב.
כדי להרגיע משהו עמוק בפנים.
בכדי לדבר .
‏אני כותב את האלבום הזה כמו שתמיד רציתי לכתוב.
‏בוער, מבעבע, מלא פרטים,
מלא רגש.
‏אני כותב כמו שילד מתפרע עם קופסת צבעים.
מבלי לתכנן,
מבלי להתחשב בקווים,
בלי לפחד מהתוצאה.
חי רגע לרגע.
יום ביומו.

‏בעוד יומיים אציין שנה לתאריך הפציעה שלי.
‏הנס הפרטי שלי הוא גם יומם השחור ביותר בחיי משפחות חבריי.
זה במחשבותיי תמיד.
אני מנסה באלבום הזה גם לכתוב אותם ועליהם.
אלו שירים פרטיים
על עם וארץ,
שירי כאב ותקווה ואהבה,
שירי סער,
תפילות אשכבה,
בלדות על סוף העולם.

תודה שאתם מקשיבים,
עמדי🩶